ליל ל"ג בעומר תשפ"א ייחרט בליבי ובעוד הרבה מהציבור החרדי בכלל ומתנדבי זק"א בפרט כלילה כואב וחלל.

בתחילת הערב השתתפתי בהדלקה של כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א שמחתי כמו כולם שזכינו השנה להגיע למירון אחרי שנה קשה, שנת קורונה.

אני עושה הפוגה קלה ויורד לר' מרדכי הלפרין ממירון להשתתף בסעודה לכבוד רשב"י. השעה 12:40 בלילה, מתחיל לקבל הודעות בזק"א על קריסת טריבונה במתחם תולדות אהרן עם מס' נפגעים קשה . הדיווח ממשיך 3 החייאות. מסתכלים במצלמות של תולדות אהרן ולא רואים קריסה של משהו והתזמורת ממשיכה כרגיל. כאמור, זה הדיווח הראשוני.  לאחר מס' דקות בודדות מגיע עדכון שלא מדובר בקריסת טריבונה אלא בשביל הירידה מהצד השני כשבסופן מדרגות 'הרבה לכודים והחייאות' . אני עוזב הכל רץ לכיוון ציון הרשב"י, בדרך במעלה ההר אני רואה פראמדיקים ואנשי מד"א רצים בין ההמון עם מיטות ואלונקות תוך כדי החייאה לכיוון נקודת מד"א בשזיפון. אני עולה על האמבולנס של זק"א עם ראובן, כשברקע יללות האמבולנסים של מד"א שהיו בדרכם לארוע לאחר שהוכרז אר"ן.

מגיעים למקום מחנים את האמבולנס, כשבריצה מגיע אלינו מתנדב וצועק 'דחוף דחוף שקיות זק"א וכמה שיותר' , הסתכלנו אחד על השני כלא מאמינים, ואני צועק לעברו מה??? והוא אומר לי , בנצי מה ששמעת , עשרות הרוגים!!

אני מוציא מהאמבולנס 3 תיקי זק"א , לתת מענה ראשוני לציוד הנדרש.

אנחנו יורדים במדרגות למקום , שקיבל אח"כ את השם "שביל ומדרגות המוות".

צלילי התזמורת שהופסקו לנוכח האסון מהדהדים עדיין באוזניי, שירת המקהלה ששרים בר יוחאי מהדהד באוזניי, אך בפועל אנחנו שומעים צעקות של פצועים שמפונים מהשטח ע"י כוחות מד"א ואיחו"ה, כשמיד לאחר מכן – הקולות והזעקות נדמו לחלוטין , בשטח נמצאים גופותיהם של ההרוגים באסון מירון. חלקם כבר מכוסים, וחלקם עדיין לא.

בתיאום עם מפקדי וקציני המשטרה סוכם היכן תהיה נקודת ריכוז חללים – למטה יותר. לשם הובאו גופות ההרוגים. אנחנו סופרים את הגופות ולא נגמר , "עוד גופה, עוד גופה יורדת מהאסון וזה לא נגמר" אנחנו מדברים בינינו מתנדבי זק"א ותשובה לשאלה הזו , מתי זה ייגמר, לאף אחד לא היה תשובה!!

אנחנו מחכים להוראות ממפקד זק"א בשטח , והוא מאשר להתחיל להכניס את הגופות לשקיות . התחלקנו לצוותות , אני ועוד 2 חבריי מזק"א , מכניסים את הגופה הראשונה לשקית , עם כל הכאב העצום. עוברים לגופה נוספת וכאן הגיע הרגע ששבר אותי "תוך כדי הכנסת הגופה לשקית , אנחנו שומעים צלצול של פלאפון, והמתנדב השני אומר לי אתה שומע ? עניתי לו עם הראש, כן. הפלאפון היה בחולצתו , ועל הצג – 'אשתי היקרה'. זה הרגע שפרצתי בתוכי בבכי כשכל העת ניסיתי להסתיר זאת" . גם כמתנדב זק"א יש רגעים שאתה נשבר. עברתי המון ארועים ופיגועים, הרבה מראות קשים ראינו, אולם הארוע במירון , זה משהו אחר לגמרי.

סיימנו את מלאכת איסוף הגופות תוך כדי שמירת כבוד המת, ואז הוחלט לצורך עבודת המז"פ של המשטרה, להעביר את הגופות למבנה סגור, שם יוכלו לשמר ולשמור על פרטיותם של ההרוגים .

אני לוקח אתנחתא קלה , הולך להתפלל תפילת שחרית וותיקין. מסיים את התפילה לובש שוב את האפוד של זק"א , ומתכונן לנסיעה עם אחד האמבולנסים ובתוכו הגופות למכון באבו כביר, לשם יגיעו משפחות ההרוגים כדי לזהות את יקיריהם.

בינתיים במוקד זק"א מערכת הכריזה קוראת לכולם להרים טלפונים להוריהם , להסיר דאגה מליבם. רוב האנשים כבר עזבו את מירון בהוראת המשטרה.

אנחנו מגיעים לשטח המבנה, גופות ההרוגים הוכנסו ל-2 משאיות של זק"א, והשאר הוסעו באמבולנסים של זק"א בדרכם למכון באבו כביר.

לפני שאנחנו יוצאים, ביקשתי ממפקד זק"א צפון ורב מחוז צפון הרב אנשל פרידמן לומר פרק תהילים וקדיש. לאחר הקדיש ובקשת מחילה מההרוגים, ניגש הרב אלחדד שאיבד את 2 ילדיו וביקש להספיד. נזכיר שאז בשעת המעשה עדיין לא ידע בוודאות שבניו בין ההרוגים, אבל התחושות שלו אמרו הכל. וכך אמר: "בני וילדיי האהובים, אינני יודע אם אתם כאן או לא, אם היה לי את הכוח הייתי מוציא את שניכם מכאן , מכניס אתכם לציון הרשב"י וצועק, ר' שמעון ר' שמעון, הבאתי לכאן 2 ילדים חיים תחזיר לי אותם חיים" ופרץ בבכי , שלא השאיר אף אחד ממתנדבי זקא ללא דמעות והתרגשות.

הגענו למכון , אתה רואה הרבה משפחות , הורים שממתינים לזהות את בנם, בנים שממתינים לזהות את אביהם. לקח זמן בכל נושא זיהוי הגופות. משפחה נכנסת לזיהוי וכשהם יוצאים מתייפחים בבכי – ואין מנחם. וכך חוזר וחוזר על עצמו. עוד משפחה ועוד משפחה. בינתיים חלק קטן מאלו שזוהו מנסים לעשות הלווייה עוד לפני כניסת השבת. אך לצערינו בשל התנהלות המכון באבו כביר (שגם שם הגיע הזמן לעשות סדר בנושא) המשפחות עברו סבל נוראי על כלום. רק בהתערבות הרה"ר הגר"ד לאו שהגיע פיזית למקום ניסה אף הוא לקצר תהליכים.

אני חוזר הביתה כשעה לפני כניסת השבת מחבק את ילדיי , כשדמעות בעיניי על אותם אבות ובנים שנהרגו שלא יוכלו לשוב לביתם ולחבק את משפחתם.

צפירה המודיעה על כניסת השבת הגיעה. אני הולך לביהכ"נ , שב למשפחתי ומתחיל לשיר 'שלום עליכם מלאכי השרת..  וחושב על אותם 45 הרוגי אסון מירון שנמצאים ומלווים ע"י אותם מלאכי השרת.

עם כל המראות והמחשבות, אני גאה להיות מתנדב זק"א ולעסוק בחסד של אמת , וכבוד המת. יה"ר שהקב"ה יאמר לצרותינו די.